הורות היא הוצאה כספית גדולה. זו יכולה להיות השקעה בהחלט משתלמת, אם וכאשר אנו משקיעים בדברים שאנחנו שמים בהם לב ואהבה, והתמורה מתבטאת בצמיחה וגדילה של ילד אהוב ומוקיר תודה.
אבל על הרצון שלנו להשקיע, יושבים המון דברים. אחותי אמרה פעם שלבנה הבכור נולדה אחות תאומה, ושמה אשמה (זה כמובן על דרך האנלוגיה, לא באמת נולדה לו אחות תאומה...). ובתור הורים, כולנו מכירים את ההרגשה הזאת. הרי לעולם לא נהיה ההורים שאנחנו מצפים מעצמנו להיות. במיוחד בעולמנו המודרני בו אנו נאלצים לבלות את רוב הזמן בפרנסה, ופחות בזמן איכות עם ילדינו. גם בתור ילדים אנחנו מרגישים את המחלה הזאת: ההורים שלנו, רדופי רגשי אשמה בעצמם, הטביעו בנו כמות זו או אחרת מהרעה הזו.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי על רגש האשמה הזה, יושבים כוחות ענק שמניעים את הכלכלה העולמית. אתם בודאי יודעים כי השוק של מוצרי צריכה לילדים ונוער הוא המשגשג והמוביל ביותר בעולם, והתעשיה של פירסום המיועד לבני 16 ומטה היא תעשיית ענק המספקת עבודה למיטב היועצים, הפסיכולוגים ואנשי פירסום יצירתיים, שמשקיעים כולם למטרה אחת: לשכנע אותנו לקנות המון דברים שיותר ממה שהם לא נחוצים, הם מיותרים במיקרה הטוב, ומשחיתים במיקרה הרע.
השתדלתי לרכז, כמיטב יכולתי, רשימת דברים שהורים נוהגים לקנות, כשבעצם אין בהכרח צורך, ולתת אלטרנטיבות. הטור ערוך לפי גילאים - מינקות ועד גיל ההתבגרות - כך שכל אחד יוכל לקחת את מה שמתאים לו.
ינקות – השקעה לטווח רחוק
חדר צבוע ומרוהט קומפלט
רוב ההורים נוהגים – בעיקר לפני לידה ראשונה – להכין חדר לילד. חדר כזה כולל בד"כ לול, מחתלה, כיסא הנקה, וילונות וטפטים תואמים, או צביעה אמנותית . העלות הכוללת נעה בין 15.000 ש"ח ל 50.000 ש"ח.
נתחיל מההתחלה – אין שום צורך שלילד עד גיל שנה יהיה חדר משלו. תינוקות רכים שכאלה חווים פחד אדיר משינה לבד בלילה, ובתרבויות עתיקות רבות גורסים שלפחות 40 יום אסור להשאיר את הילד לבד אפילו דקה שלא "יתלבשו" עליו כל מני מרעין בישין. אתם יכולים להרגיש נהדר שריהטתם והשקעתם וצבעתם – אבל הילד שלכם ירצה רק אתכם. עיצוב עוד לא מעניין אותו.
לול – אם תסתכלו טוב על פריט הריהוט הזה בודאי לא יקשה עליכם לראות שהוא דומה ל...כלוב! באמת אתם רוצים לשים את הילד שלכם בכלוב? אם בבטיחות מדובר – אתם יכולים להניח לילד מזרן על הריצפה, ככה לא יהיה לו מאיפה ליפול, והוא יקבל תחושה שהעולם גם בטוח וגם פתוח. הורים רבים משתמשים בטעון שכך הילד לומד לעמוד – כשהוא מחזיק בסורגים של הלול. נו, יש סיכוי שכשירצה להתחיל לעמוד הוא ימצא עוד כמה מקומות להחזיק בהם (הספה, השולחן בסלון, הרגל של המבוגר הקרוב...). הילדים הכי מאושרים שאני מכירה ישנו במזרן יחיד שצמוד למיטת ההורים מצד אחד ולקיר מצד שני.
מחתלה וכיסא הנקה - יכולים לעזור. מחתלה היא שידה בעלת מגירות גדולות (אף פעם לא מזיק) שהגובה שלה מתאים בדיוק לאדם שעומד ומחתל. בהחלט יכול לעזור לכאבי גב. אפשר לשים אותה בחדר שלכם בינתיים. כנ"ל לגבי כיסא הנקה. שניהם לא חובה.
מוצץ
המוצץ נועד להרגעה של התינוק. זו הסיבה הרישמית. אבל הסיבה האמיתית היא השתקה של הבכי, כי לנו קשה לשמוע אותו.
הסיבות העיקריות שבגללן בוכה תינוק הן שתיים: הבעת רצון למשהו מסויים (אוכל, ידיים) ופורקן רגשות. תינוקות הם יצורים מוגבלים מאוד ובכי היא דרך הביטוי היחידה שלהם. כשאנחנו דוחפים להם מוצץ לפה אנחנו סותמים להם את יכולת ההבעה שלהם. במקום זה אפשר לנסות "לשמוע" מה הוא מנסה להגיד, אם הוא רוצה לבכות – לאפשר לו, ואפילו לעודד אותו בכך שנלטף אותו ונהיה איתו בזמן שהוא בוכה. רוב הסיכויים שאחר כך הוא באמת יהיה רגוע. אם קשה לכם לשמוע תינוק בוכה זה אומר שלכם יש חסימה בהבעת רגשותיכם. יש סיכוי רב שגם לכם דחפו מוצץ לפה כשרציתם לבכות. לפעמים עצם ההחזקה של תינוק בוכה על הידים עוזרת לנו לפרק את רגשותינו. נסו ותהנו.
ועוד נקודה חשובה - שימוש במוצץ מגביר דלקות אוזניים (בגלל הצטברות נוזלים בחלל הפה), ובמיקרים רבים גורם כמה שנים אחר כך לעוד הוצאה עצומה – גשר על השיניים. חויה לא נעימה בזכות עצמה.
חיתולים- לפני עשרים שנה, כשעוד לא היו טיטולים, היו גומלים את הילד בגיל שנה. היום זה נמתח עד גיל שלוש ויותר. ויש עם זה כמה בעיות: הילד לא לומד עצמאות ושליטה על גופו, והחום של טיטול עלול להזיק לזרע בגיל מאוחר יותר. חיתולים רב – שימושיים לא מפחיתים את ההוצאה בצורה ישירה - הם יקרים מאוד וצריך לקנות חדשים כשהתינוק גדל. אבל בדרך עקיפה הם כן מפחיתים, מאחר וזה כל כל מנג'ס לכבס אותם כל הזמן שאתם פשוט רוצים לגמול את הילד מוקדם יותר, שזה הליך מבורך. יש היום שיטה לא לחתל את הילד בכלל וללמוד יחד איתו מתי הוא הולך לעשות את צרכיו. ראיתי כמה הורים שמגדלים כך את ילדם וזה עובד יופי, אבל רק בתנאי שיש לכם זמן וסבלנות לזה.
ילדות – שימת גבולות ולימוד ערכים קניות בסופר ובמכולת
ילדים יודעים לבקש, ובגיל הזה אין להם גבולות של זמן וכמות. בכל סופר או מכולת יש סידור מיוחד שמוציא החוצה מהמדפים לראווה את כל החטיפים, משחקים, D.V.D וצעצועים שהילד יכול לרצות, והוא, מצדו, אכן רוצה הכול.
אם אתם לוקחים את ילדכם לסופר אתם בודאי נתקלים באינסוף מצבים שבהם אתם אומרים "לא" ולרוב זה מסתיים ב"לא" אחד או שניים פחות מדי.
הרעיון שמאחורי הסידור של הסופר-מרקט הוא כלכלי גרידא, שלא נאמר נבזי. אנחנו, מצדנו, צריכים לזכור שיש איזה אידיאל מאחורי ה"לא" שלנו. שזה לא כי אנחנו הורים רעים. להפך. הסירוב העיקש שלנו נובע מאהבה ורצון חינוכי: א. הרבה ג'אנק וממתקים זה פשוט לא בריא. ב. עודף שטויות לא גורם לשמחה אמיתית, הוא רק יוצר תאוותנות וחוסר תודה, שאנחנו יודעים כמה זה מאמלל. ג. כשאנחנו כבר כן קונים משהו זה נובע מהשקעה של מחשבה ורצון כן לתת עכשיו.
ותמיד צריך לזכור שילד גדל להיות מאושר ומלא יותר כששמים לו גבולות. זו השקעה לטווח רחוק.
כדי להצליח להסתדר עם הבקשות האינסופיות אפשר לקבוע מראש יחד עם הילד הסדר קבוע: קרטיב או מסטיק אחד בכל ביקור בסופר, וזהו. כשאנחנו בטוחים בהסכם הילדים מאוד נהנים למלא אותו.
טלוויזיה ומשחקי מחשב מלמדים את הילד מציאות, שהיא לא בהכרח נכונה. או יותר נכון – בהכרח לא נכונה. ילד שיש לו זמן לשחק עם עצמו ועם חבריו ולהמציא משחקים ממציא לו עולם ובכך בעצם יוצר את עולמו. שהייה מול טלוויזיה ומחשב מסרסת את הדמיון שלו ונותנת לו את ההרגשה המוכרת לכולנו של "מה לעשות, זה העולם". כך משתלטת חוסר אמונה ואיתה, לימים, ייאוש דיכאון או סתם ריקנות.
במקום זה אפשר, אם יש אומץ, להוציא את הטלוויזיה מהבית. אם לא – להגביל זמנים וכך להרוויח שוב אימון על שימת גבולות.
והכי טוב – להשקיע זמן בטיולים קצרים וארוכים, ובשהייה בטבע וליד מקורות מים. ילדים אוהבים את זה, אתם מרוויחים טיול והשמחה והאמונה חוזרות למשפחה.
שעות אחה"צ מצוינות לטיולים קצרים להכרת הסביבה ומאפשרות מפגש טבעי בין הורה לילד.
גיל ההתבגרות –להצטייד בהרבה אסרטיביות והומור
גיל ההתבגרות של הילד שלנו הוא אחד מבתי הספר הגדולים ביותר שלנו. מה שהשקענו בו עד היום יוצא לאור, ואנחנו נחשפים לחלקים פחות נחמדים שלו ומכיוון שכך, גם לשלנו. ילד הוא שיקוף ומראה שלנו, וזה הזמן לבחון את ערכינו וגבולותינו מחדש, יחד איתו, אבל תמיד לזכור – אנחנו המחליטים בבית – זה תפקידנו הטיבעי, וככה הוא צריך ורוצה אותנו.
היום מתחיל הגיל הזה מוקדם מאוד. לפעמים בגיל 9 או 10. המאפיינים של הגיל הזה, בימנו, הם בעיקר צרכנות, מתן חשיבות אדירה למראה חיצוני, ודרמות טלוויזיוניות.
למעשה זה הגיל בו מתחילה להתעורר התבונה, הראיה הרחבה יותר (לשים לב שלא רק אני קיים בעולם), המיניות והסקרנות. זה אמור להיות גיל נפלא שבו מתחיל כל מתבגר לבנות לו השקפת עולם אינדיווידואלית ע"י ניסוי ותהיה (וטעייה...) וכך ליצור את עולמו בעתיד.
במקום הזה אנו חוזים במלוא הפאשלה. לכולנו ברור שזהו גיל בעייתי ונורא, וכל מה שיש לעשות זה לצלוח אותו בשלום. נראה כי תפקידנו כחונכים לא מצליח להתמלא מאחר והילדים האלו כבר, לרוב, לגמרי לא מקשיבים לנו.
צריך לזכור כי בנינו המתבגרים כמהים לגבולות, אולי אפילו יותר מהקטנים, מאחר וזה הזמן שהם מתחילים להתוודע לגבולות שלהם, ולפתח פחדים חדשים מהעולם ומעצמם. גבולות התודעה שלהם התרחבו מאוד כמעט בבת אחת וזה מפחיד. אנחנו צריכים לזכור שמצד אחד מותר וכדאי להתווכח איתם מדי פעם, ואף לריב. זה מפרק אצלנו דברים ועוזר להם לבנות השקפת עולם, אבל לא לתת להם להתיש אותנו.
ולכן - לא לאפשר להם לצבוע את החדר בשחור, לא לקנות אינסוף מותגים יקרים רק בגלל שלאחרים קונים, לא לקנות להם את כל הציוד הכי יקר וחדיש למחשב. להשתדל שלא בכל חדר יהיה מחשב, טלויזיה ומערכת. אפשר לרכז חדר אחד עם כל הדברים ואם זה יוצר ריבים ענקיים אז אפילו שני מחשבים באותו חדר. אבל לא לאפשר לילד לשבת כל היום בחדרו כשהטלויזיה, המחשב והמערכת דלוקים. ילדים עם הפרעות קשב או היפר אקטיביות (שזה רוב הילדים בעולם היום) נפגעים מכך אף יותר, כי הריצודים של המחשב והטלויזיה והחשמל הסטטי המצטבר מגבירים את הבעיה.
אבל כן להבין שהם חייבים את הפרטיות שלהם כדי לעבור את הדרך שלהם ולפתח להם ראיית עולם משלהם. כן להבין שהם זקוקים לכם כקונטרה אוהבת. אם תפחדו מילדכם המתבגר הוא יבין שיש בו כוחות הרס והוא יתחיל לפחד מעצמו, וכך לאהוב את עצמו פחות ופחות.
זה הזמן להתבונן בכם ובילדכם ממרחק מה בתשומת לב, אהבה והמון הומור.
בהצלחה
מירב שני ישראלי. מורה ומדריכה ליחידים וקבוצות בשיטת האקולוגיה הוליסטית. מדריכת הכנה ללידה ומלווה לידות. אוהבת טבע ואדם, מאמינה בתנועה, ברצון חופשי ובזכות של כל אחד ואחת לחיות חיים נפלאים. רעייה ואם לשניים.
